ליבוד באנתרופוסופיה

ליבוד – חלק בלתי נפרד מאנתרופוסופיה

צמר – חומר טבעי ורך, כמו ילד עצמו. כל אחד מהקהל הזה התנסה בטכניקות ליבוד.

בעיניים אנתרופוסופיות, הצמר נחשב חומר חי ונושם, שמחבר את האדם לטבע. בתפיסה החינוכית של ולדורף, עבודת היד נועדה לפתח את הילד בשלמותו – ראש, לב וידיים. פעולת הליבוד מזמינה חום, קצב פנימי ודמיון, ומלמדת את הילד ליצור מתוך תחושה ולא רק מחשבה.

אצלי זה קרה הפוך: הגעתי לסדנה הראשונה שלי בליבוד ומשם הכרתי את האנתרופוסופיה.

אחרי כמה שנים העברתי את בתי לבית ספר אנתרופוסופי. היא מצאה את מקומה. למדה שם ביסודי וסיימה תיכון.

באנתרופוסופיה ילדים עוסקים הרבה באמנות, בטבע וגם בעבודות יד כמו נגרות, תפירה, סריגה, רקמה, אריגה,

אך ליבוד היא טכניקה אהובה אצל אנתרופוסופים.

בליבוד ילדים נהנים מהמגע הנעים עם צמר טבעי, חמים ויפה, ומלבדים את העולם הדמיוני שלהם:

פיות, גמדים, בובות אנתרופוסופיות בלי פנים.

הילד יכול לדמיין את הפנים. כששמעתי את זה, אך לא ראיתי, זה היה נשמע לי מפחיד.

ההפך – בובות חמודות ומיוחדות.

גם אני המשכתי לעשות סדנאות אנתרופוסופיות לבובות ופיות בלי פנים, ביחד עם סדנאות  רגילות.

ליבוד באנתרופוסופיה

ליבוד באנתרופוסופיה הוא הרבה יותר מטכניקת יצירה- הוא דרך חינוכית ורגשית לפגוש את הילד דרך חומר. העבודה עם הצמר טבעי, בקצב איטי ובתהליך מתמשך, מאפשרת חיבור בין גוף, נפש ודמיון, מכבדת את שלבי התפתחות של הילד כפי שהם נתפסים בחינוך האנתרופוסופי. דרך ליבוד באנתרופוסופיה נוצר מרחב שבו התהליך חשוב  לא פחות מהתוצאה.