אודות

איך הגעתי לליבוד 

פעם בשדרות בן גוריון תל אביב, הייתה חנות מקסימה "אמלי".
היו שם שעות סיפור וסדנאות מיוחדים. הייתה גם חנות ספרים ועבודות ידי.
זה היה מקום הבילו שלנו קבוע.
יום אחד אני ובתי הקטנה נכנסנו לאמלי. היא ישר רצה לבובה. הבת ים הייתה יפה יפיה, מיוחדת, תפורה באהבה. כל הזמן שהסתובבתי בחנות, בתי דיברה עם חברה חדשה. פתאום היא  חיכה בחיוך מאושר והחריזה:" החלתנו שבת ים עוברת לגור אצלי. היא אוהבת אותי, איזה יופי, שהיא בחרה דווקא בית שלנו. נכון, אמא?"
בחיוך בדקתי מחיר. הוא היה הרבה מעבר למה שיכולתי להרשות לעצמי. לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לספר סיפורים למה בת ים חייבת לגור בחנות, זה לא עבד." אז גם אני אשאר לגור בחנות, ביחד איתה!"  אמרה ילדתי "אני אעשה לך בעצמי, אחות הגדולה שלה". מי אמר את זה? אני? לא נכון! הרי אני טיפוס של מחול  ותנועה, ממש לא מתאים לי לשבת במקום ולעסוק במלאכת יד. אני גם לא ידעת לעבוד בידיים. שבוע אחרי מצאתי סדנת ליבוד לכל המשפחה עם מורה מחו"ל. לסדנאות כאלו הלכתי אך ורק בשביל הילדה. בתי לא התלהבה, אני התאהבתי בפיסול בצמר. עמדתי במילה, ליבדתי לה בת ים ענקית, הכי יפה בעולם. בילדותי התנסיתי בתפירה, סריגה, לא שלי, אך כל מלאכה היא שונה. אם טכניקה אחת משעממת או אפילו מרגיזה אותכם, יוכל להיות שטכניקה אחרת ממאלה ומרגיע. ואתם? עדיין חושבים שאתם  לא טיפוס של עבודות יד?

מזמינה אותכם לסדנא, להתרשם משלל טכניקות ליבוד ושילובים עם אמנויות שונות.